תורה ותפילה מירושלים

חזרה לרשימת השיעורים

סמכות הרב הראשי לצה"ל

הועבר ע"י : הרב שלמה אבינר

[שיחה בישיבה בארוחת צהרים]

טענה א': הרב שלי הוא רב יותר גדול מאשר הרבצ"ר.

אבל הרב שלך יותר קטן מהאמוראים, שפסקו שהולכים על פי המרא דאתרא. כמו שכתוב בגמרא שבת (קל, א) שבמקומו של רבי אליעזר בן הורקנוס היו כורתים עצים בשביל פחמים, כדי לעשות איזמל לברית מילה, אף על פי שהוא דעת יחיד. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב, כי הוא פסק שמותר, אף על פי שהוא דעת יחיד והלכה כרבים. הרי, שהולכים על פי המרא דאתרא של המקום. זאת משום כבוד תלמיד חכם, כמבואר בשו"ת הרשב"א (א, רנג. וכן מובא ברמ"א חו"מ כה, ב).

טענה ב': הצבא הוא לא אתרא, לא מקום ולא ישוב, לכן אין מרא דאתרא.

המושג "מרא דאתרא" לא הולך אחרי סימון גיאוגרפי, אלא אחרי קהילה. גם אם הקהילה עוברת למקום אחר, הרב עובר עם כל הקהילה, כי הוא המרא דאתרא של הקהילה. יש אומרים, שלפני עלית האשכנזים, המרא דאתרא בארץ ישראל היה הבית יוסף. גם אם כן, כשהאשכנזים עלו לארץ, הם לא התחייבו לפסוק כבית יוסף. אף על פי שיש מי שטוען כך, אבל לא נהגו (למשל, עיין חזון איש יו"ד קנ, י ושו"ת מנחת יצחק ח, א-ב). גם הספרדים שעלו לארץ, עולי מרוקו למשל, לא חייבים לפסוק כבית יוסף. אלא, כל קהילה הולכת אחרי הרב שלה שהוא המרא דאתרא שלה.

חייל ששומר שש שעות בין בשר לחלב ולא יכול לחכות כי הוא הולך למארב וכדומה. איך ינהג? אמר הג"ר שלמה גורן, שצה"ל הוא כמו מדינה אחרת, ויש לחייל דין של הולך ממקום למקום. זה לא רק במקרה חד פעמי, אלא גם במנהגים קבועים. אשכנזי שהחליט לגור כל החיים בקהילה של ספרדים – נוהג כמנהגי הספרדים. בעיר הקודש טבריה, האשכנזים אומרים הלל בראש חודש בלי ברכה לפי מנהג הספרדים (ב"י או"ח תכב, ב). בהתחלה, בטבריה, היו כולם ספרדים. כשבאו אשכנזים טיפין טיפין - הם נעשו ספרדים. אח"כ באו הרבה אשכנזים וקמו לתחייה, חזור ונעור, אבל המנהג, לומר הלל בלי ברכה, נשאר להם.  אבל אם הייתה באה קהילה אשכנזית עם הרב שלה, ודאי הייתה צריכה לומר הלל בברכה.

טענה ג': הרב הראשי לצה"ל בכלל לא יודע לפסוק הלכה, וכל הרבנים הראשיים יחד אתו לא יודעים כלום. הם עמי ארץ מדאורייתא ומדרבנן.

הרי זה ביזיון תלמידי חכמים, לומר שהרב הראשי לצה"ל מפחד מהרמטכ"ל ולכן הוא משקר בשם התורה. יש מפלפלים, שהם לא מבזים תלמיד חכם, כי הוא לא תלמיד חכם.  זה כמו אלו הקוראים לאחרים בשם ערב רב, וכשאומרים להם שאסור לקרוא להם שאסור לקרוא ליהודי בשם זה, הם עונים שהם לא יהודים אלא הם ערב רב... אי אפשר להגיד שרב לא יודע לפסוק בלי להוכיח. תראה לי שהוא פסק שקרים בשם התורה.

הוא פסק שאסור לנשים לשיר בטקסים, אבל אם נשים שרות, ואי אפשר להפטר ולצאת, יש להישאר. יש רבנים שפוסקים אחרת, אבל הוא פוסק להישאר. הוא פוסק כך, כי יש הלכה שאם אדם נמצא במקום שהוא שומע שירת נשים בעל כרחו, הוא לא חייב לצאת (גמרא פסחים כה, ב. ועיין חפץ חיים ו, ו בפירושו על הגמרא).

בהרבה אולפנות הבנות שרות, ונוכחים שם רבנים ובעלים של מורות, והם יושבים ולא קמים. הם עושים זאת בכל שבת. בכל הטקסים בעבר, ישבו רבנים ולא קמו, למרות שהייתה שירת נשים. הויכוח בין לצאת ובין לא לצאת הוא לגיטימי, אבל בגלל שהרבצ"ר אמר שלא צריך לצאת, לא אומר שהוא לא יודע לפסוק.

פעם, בטכס ממלכתי של הבריטים, אשה שרה, והגרי"ח זוננפלד סתם אזניו עם אצבעותיו, הוריד ראשו והיה כנוס בעצמו. אמר לו שמשו: "איך יכול להיות?!”. ענה לו הג"ר זוננפלד: ”כבוד מלכות”. לעומת זאת, מרן הרב קוק מיד קם ורץ החוצה כבורח מן האש (ספר 'מבחירי צדיקיא' של הרב יוסף זוסמן עמ' קעח). אפשר להתווכח אם הפסק נכון או לא נכון, אבל אי אפשר לומר שהג"ר זוננפלד לא יודע לפסוק. כן לגבי הרב הראשי לצה"ל.

בהרבה טקסים ממלכתיים, נשים שרות, והרנבים לא יוצאים.  גם בלוויה של הרב חנן פורת, ביתו שרה, ושני הרבנים הראשיים לא יצאו.

אם מרא דאתרא טועה, אפשר להעיר לו בצנעה ובדרך כבוד. סיפר לי הגרא"ד אוירבך, אב"ד של טבריה, שפעם, בעיר הקודש טבריה, נקרע העירוב. פסק רב העיר שהעירוב כשר. היה שם תלמיד חכם גדול שפגש את הרב במוצאי שבת. הת"ח הזמין את הרב ללמוד מסכת עירובין. הם למדו קצת ופתאום הרב אמר: ”פסקתי לא נכון! כבודו הכריז בבית הכנסת שלו לא לטלטל"? אמר הת"ח: ”לא. טלטול הוא מדרבנן. כבוד ת"ח הוא דאורייתא". גם אם המרא דאתרא טועה, אתה לא יכול להכריז שהוא טועה. אתה יכול להתכווח בעדינות ולנסות לשכנע. דרך אגב, כולם מסכימים ששירת נשים זה מדרבנן (ברכות כד. רמב"ם איסורי ביאה כא. שולחן ערוך אה"ע כא. קיצור שו"ע קנב ח).

טענה ד': הרבצ"ר כפוף לרמטכ"ל. הוא מקבל פקודות מהצבא, ואומרים לו מה לפסוק.

גם זה בזיון תלמיד חכם. זה כמו שהאדמו"ר מסאטמאר פסק שכל רבני ארץ ישראל פסולים מלפסוק כי כולם כפופים למדינת הכופרים, לכן על שאלות פה צריך לשאול רבנים באמריקה... (עיין ויואל משה, ג' שבועות ס' קעא-קעב).

מנין לך שהוא פסק כך בגלל שהוא פחד מהרמטכ"ל? אין שום הוכחות. אי אפשר להטיל אשמות על אנשים בלי נימוקים.  אם כך, נגיד על כל פסיקה של רב שהיא נובעת מאינטרסים. כגון מי שאמר שהלל פסק שאפשר לקדש אישה בפרוטה בגלל שהוא היה עני... עושים פסיכולוגיזם מהרבנים. כלומר, כל אחד שאמר משהו, אנו מלבישים, על מה שהוא אמר, נימוקים פסיכולוגיים. אי אפשר לומר דברים כאלו בלי להוכיח.

מה הסברא ששומעים למרא דאמרא?

יש שתי תשובות:

א.      לא יכול להיות שיש רב במקום ואינך עושה כמוהו.  זה בזיון.  אם אני הולך אחרי רב א' ולא אחר רב ב', זה לא בזיון.  אי אפשר לעשות ככל הרבנים בבת אחת.  אבל רב המקום הוא המרא דאתרא באותו מקום.  זה המינוי שלו.  רבנים אחרים לא קיבלו את המינוי.

ב.      המרא דאתרא נמצא במקום.  הוא מכיר את התמונה בשלמותה, ולכן הוא יכול לפסוק.  פסיקת הלכה נובעת מהכרת ההלכה ומהכרת המציאות.  המרא דאתרא מכיר את המציאות יותר טוב ממי שאינו נמצא במקום.

עיין ביאור הגר"א למשלי (כב, יב) ע דיין שדן דין אמת לאמיתו.  כתבו התוספות, לאפוקי דין מרומה.  מה זה דין מרומה?  עדים מעידים משהו לא נכון.  הדיין לא מצליח לסכל את העדות, אך הוא מרגיש שזה לא נכון.  לא יאמר הדיין שקולר תלוי בצווארו.  הוא דן דין אמת אבל זה לא דין אמת לאמיתו.  פסק מורכב מאמיתת המציאות ואמיתת תורה.  כאן יש אמיתה של תורה, אבל אין אמיתה של מציאות.  הוא פוסק על מציאות אחרת.  יש בדיחה על יהודים שעלו לארץ מגרמניה.  ד"ר אחד דופק מסמר על הקיר אבל המסמר לא נכנס.  הוא מסובב את המסמר ודופק את המסמר עם הראש לקיר.  אומר ד"ר שני: המסמר הפוך!  עונה לו הד"ר הראשון: המסמר הזה הוא לקיר ממול...  כלומר, הפסק הוא פסק נכון, אבל למציאות אחרת.  זה לא פסק.  זה לא דן דין אמת לאמיתו.  צריך להכיר את המציאות. 

מי שלא נמצא בעניינים ולא מכיר את המציאות, לא מכיר את כל ההשלכות, כמה זה מסובך ויכול לסבך דברים אחרים.  הכל קשור לכל ויכולות להיות השלכות בתחומים אחרים.  מעשה שהרמטכ"ל ביקר בחזית ועבר טנק אויב, אמר הרמטכ"ל: יש לירות בטנק.  הקצין המקומי אמר לא לירות.  ירו ועשו טעות.  הקצין הקטן בשטח הבין יותר מהרמטכ"ל.  הרמטכ"ל נמצא בדברים כלל-ישראליים.  הוא לא נמצא בחזית הזאת.  לפעמים יש רב קטנצ'יק שנמצא עמוק בתוך נושא והוא מבין יותר מרב גדול.  הרב הגדול לא יודע מהן ההשלכות של הדברים האלו.  הוא לא יודע שאם הוא יחמיר בדבר הזה, זה יגרום אח"כ לעוד ועוד צרות.

כתוב בספר בית אלוקים של המבי"ט: למה תמיד אומרים בגמרא שאליהו יפסוק את ההלכה?  למה דווקא התשבי יתרץ קושיות ובעיות?  למה לא ישעיהו וירמיהו?  או יותר גדול – שמואל הנביא?  שמואל הנביא שווה כמשה ואהרון, כמו שכתוב: "משה ואהרן בכוהניו, ושמואל בקוראי שמו" (תהילים צט, ה).  עונה המבי"ט: כל אלו מתו.  אליהו הנביא חי.  הוא בעניינים, ולכן הוא פוסק.  הם בשמיים.  הם לא יודעים מה קורה בארץ. 

כתב מרן הרב קוק באגרות הראיה (א, רצד) מה ששמע מהגאון ר' לייב קובנר, הרב של קובנא.  רצו נכבדי קובנא שישב שם הגאון החסיד ר' ישראל סלנטר.  באו לשאול את רב העיר.  ענה הרב: אם הוא רוצה לקבל עליו עול של משרה – טוב.  אבל אם הוא רוצה לשבת בתור איש פרטי, איני מרוצה בדבר.  הוא הסביר להם שאפילו הגאון היותר צדיק והיותר נשגב לא יכול לעמוד על דעתו של המשועבד להורות לרבים ולדעת צרת נפשו כדי לדון אותו לכף זכות.  אם זה נאמר על ר' ישראל סלנטר, הגאון החסיד, קל וחומר אחרים.  הם לא שם בצבא, הם לא בעניינים.  אם כן, לא להתערב.

מעשה באדם שנסע בעגלה.  אמר לו הנוסע: "ככה לא מנהיגים סוסים".  עצר העגלון את העגלה ואמר לו: "אני העגלון.  יש לך שלוש אפשרויות: א. אם אתה רוצה, לך להיות סוס אתה.  ב. אם אתה רוצה, תרד מהעגלה ואל תבלבל לי במוח.  ג. אם אתה רוצה, תמשיך לנסוע אבל תשתוק".  לכן, מי שזה לא מוצא חן בעיניו, יש לו שלוש אפשרויות: א. ילך להיות רב צבאי.  ב. יפסיק לבלבל במוח למרא דאתרא.  ג. לא להתערב.