תורה ותפילה מירושלים

חזרה לרשימת השיעורים

כי לא בחיפזון תצא

הועבר ע"י : הרב שלמה אבינר

מרן הרב קוק מסביר שיש הבדל יסודי בין גאולתנו הראשונה לבין גאולתנו האחרונה. גאולת מצרים היתה בחיפזון (שמות יב יא; דברים טז ג; ברכות ט א), ועל הגאולה העתידית נאמר: "כי לא בחפזון תצאו" (ישעיה נב יב; מאמרי הראיה עמ 164, פסח מצרים ופסח לעתיד). וכי יד ד' תקצר?! ודאי שלא. אולם יש אופנים שונים של גאולה: בחיפזון ולא בחיפזון, בנס ובטבע, בדין וברחמים, בגבורה ובחסד. לכל אופן מעלה משלו. ואנחנו מקיימים "ציפית לישועה" (שבת לא א) בכל הדרכים.

מהי מעלת החיפזון? אין צורך בביאור. אך מה המעלה של לא בחיפזון? אלא, שגאולת מצרים – ד' עשה, באתערותא דלעילא. הגאולה העכשווית היא על ידינו ומתוכנו באתערותא דלתתא. מה שד' עושה הוא עושה מהר, אך מה שאנו עושים, הננו רק בני-אדם, לא מלאכים ולא שרפים, לכן הכל לוקח זמן. יש עליות וירידות, קשיים ומשברים, קצב ההתקדמות תלוי בכוחנו ובזכותנו. גאולת מצרים היתה בעל כורחנו. היינו שקועים ב-מט שערי טומאה, כמעט עברנו את הגבול ללא חזרה (רמב"ם, הלכות עבודה זרה סוף פ"א), וד' גאלנו בכוחו הגדול. כמובן, צריך להיות מוכן לקבל את האתערותא דלעילא, להיות כלי קיבול. אבל הגאולה האחרונה היא באתערותא דלתתא, דרך רצוננו, התלהבותנו, מסירות נפשנו ומאבקנו. לכן אין זה בחיפזון, לכן יש קשיים ומשברים. אבל זה מתוכנו, ומבחינה זו, זה יותר גדול. זו "הנהגת הייחוד" עליה מדבר הרמח"ל (דעת תבונות), למען דעת שם אחד ושמו אחד, והוא פועל גם על ידינו ומתוכנו, להביא את האחרית הנאדרת בקודש. אך בל נשכח, שגם האתערותא דלתתא היא מריבונו-של-עולם; הכל ממנו יתברך.

שמעו נא שירת דוד: "כי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד" (שמואל ב כב ל; תהילים יח ל). אני רץ בגדוד, אבל זה בך, ריבונו-של-עולם. כשאני רץ בגדוד זה ריבונו-של-עולם שרץ על ידי ומתוכי. "באלהי אדלג שׁוּר" (שם), אני מדלג על החומה, אך בעזרת אלוהי אני עושה זאת. "מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת", כאשר אני רץ מהר כאיילה, ריבונו-של-עולם הוא שמשווה רגלי. אני יודע להילחם, כי אתה ד' "מלמד יָדַי למלחמה". ד' הפועל על ידינו ומתוכנו, זו אתערותא דלתתא, וזהו מצב ארוך ומסובך.

יציאת מצרים היא באמצעות משה רבנו, שהוא מעל הכל, שאינו אוכל ואינו שותה ארבעים יום, ולאמיתו של דבר זהו ריבונו-של-עולם בכבודו ובעצמו. לכן בכל הגדת פסח לא מוזכר משה רבנו אפילו פעם אחת, מלבד "ויאמינו בד ובמשה עבדו", המדגיש שמשה רבנו אינו אלא עבד דד , בביטול היש (ביאור הגר"א על ההגדה). "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח" (הגדה של פסח). וכי משה רבנו לא היה שליח? לא, הוא כגרזן ביד החוצב, כעט ביד הכותב. ריבונו-של-עולם עשה הכל, ואנו היינו פסיביים מול נסיו ונפלאותיו. "אל תִּירָאוּ, התיצבו וראו את ישועת ד' , אשר יעשה לכם היום... ד' ילחם לכם ואתם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד יג-יד). אינכם צריכים לעשות מאומה, רק להתייצב ולראות, וד' יעשה את המלאכה. רק להאמין כדי להיות כלי קיבול לחסדו הגדול.

אבל עתה, זה על ידינו ומתוכנו. אנחנו יוזמים, אנחנו לוחמים, וכמובן אנחנו זוכרים כי "בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור". כאשר התחילה ההתעוררות לציון, נחלקו דעותיהם של רבותינו. אלו אומרים בְּכֹה ואלו אומרים בְּכֹה. אין ליזום מאומה, אמרו רבני ה"אגודה", ד' הבטיח לעשות גאולה לעמו - הוא יעשה זאת, אין לנו אלא לשבת בשקט ולחכות, וכאשר ד' יביא ישועה, נרוץ אחריו. רבני ה"מזרחי" אמרו: עלינו ליזום, וד' יבוא לעזרתנו ויצילנו. עד שבא הכתוב השלישי המכריע ביניהם, מרן הרב קוק: ודאי וודאי ד' עושה – כך הוא על-פי יסוד הרזים, על-פי סתרי תורה, אבל מה שקורה עכשיו, אמנם גם אותו ד' עושה, אלא שהוא עושה על ידינו ומתוכנו, מתוכיות כנסת ישראל: "אופיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל" (אורות, אורות התחיה לב). "בך ארוץ גדוד, באלהי אדלג שור". אתערותא דלתתא, הבוקעת מתוכנו, לאט לאט, בהדרגה: ארץ, עם, שפה, צבא, עצמאות, מדינה – כדבר הצומח, "את צמח דוד עבדך" (שמונה עשרה), "איש צמח תצמיח" (סדר מוצאי שבת), "קול צמח, איש צמח שמו, הוא דוד עצמו, מבשר ואומר" (הושענות).
ריבונו-של-עולם מצמיח צמח ואי-אפשר לאנוס צמח לצמוח מהר יותר, הוא ייקרע וייבול. יש לו קצב משלו, ויש להתאזר בסבלנות. הנגר, מטביע את חותמו על החומר בכוח רב, ברצונו מקצר וברצונו מאריך. לא כן החקלאי, פועלו איטי, "מאמין בחי העולמים וזורע" (תוס' שבת לא א ד"ה אמונת, בשם הירושלמי). "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", הכי מהר שאפשר; אך יש גבול למהירות, כיוון שסוף סוף זה צמח.

בגאולת מצרים, הכל היה בחיפזון. בבת-אחת יצאנו ממצרים, בבת-אחת נהיינו לעם, בבת-אחת קיבלנו את התורה. דור ענק, דור גדול, במצב של נפעלות עליונה: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולֹתיך, לֶכְתֵּךְ אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיה ב ב). לא כן עתה; אנו - הננו העושים, והכל נעשה באופן טבעי. בימים ההם, הטבע – השני - שלנו היה מקולקל, והיה הכרח להילחם נגדו מלחמת חרמה, לשבור לרסיסים את מרכיביו הכעורים. בוודאי לא לילך אחריו אלא להשתלט עליו, לכבוש את הטבע הגס והמגושם (אורות, אורות התחיה ל). איזהו גיבור, הכובש את יצרו (אבות ד א), את טבעו (שמונה פרקים ד). אך מאז עברו יותר משלושת אלפים שנה, הטבע שלנו זוכך. לכן הוא פורץ, בדחף פנימי, גם בדברים טובים: בניין הארץ, שיבת ציון, הקמת המדינה, מלחמות נגד האויבים הרוצים לכלותינו, וצמיחת התורה בארץ-ישראל. כל אלה אינם מופיעים בכפיית הר כגיגית (שבת פח א), לא כאונס ממרומים, לא כסנוור על-ידי מלאכים או נביאים - אלא מרצוננו. אנחנו הרוצים. ועוד פעם: מה שברצוננו לעשות, זו יד ד' . אז – ד' ילחם לכם, ועתה – אנו נלחמים. אבל גם בזה, ד' לוחם בתוכנו ומתוכנו. "בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור". תמיד יד ד' היא הפועלת. וזה עוד יותר גבוה: יש לריבונו-של-עולם "דירה בתחתונים" (תנחומא, נשא ד ה). מה שאנחנו פועלים באורח טבעי, הוא רצון ד'.

כמובן, הטבע עוד לא שלם, עוד ארוכה הדרך, אבל התחלנו. זה עוד לא משיח, זה אורו של אליהו הנביא. מרן הרב קוק כותב: "הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה" (אורות, אורות התחיה ל). מרן הרב רואה! אין זה עוד טבע מקולקל שאנו משתלטים עליו בכוח הזרוע אלא הקודש שבטבע כבר בוקע, והוא מחולל מעשים כבירים באתערותא דלתתא. זהו הגואל האחרון, אליהו הנביא (אורות, ישראל ותחיתו כח), העושה שלום בין הטבע הפנימי לבין האור האלוהי העליון, כך שהטבע מדבר בשם ד'.

אליהו עושה שלום בין אבות לבנים. האבות, בהם מאיר אור התורה, והבנים, בהם מאיר אור הטבע (אורות, ישראל ותחיתו כט). אליהו מבשר את ביאת המשיח, שהוא כדוד. אור ד' המופיע דרך הטבע, דרך הרצון שלנו, ההתעוררות שלנו. זה לוקח זמן, "המציאות אין לה כנפיים מהירים כאלה אשר לחזיון" (אורות, אורות התחיה ג). יש בעיות, יסורים ונפילות. צריך מסירות נפש. יחד עם זאת יש לשמוח שמחה עצומה, על כל מה שקורה לטובה. אשרינו, אשרינו, מה טוב חלקנו שאנו חיים בדור הגדול הזה, דור נפלא, דור שאין לו דוגמא בכל ההיסטוריה, דור שהוא שונה לחלוטין מהדור של יציאת מצרים ויחד עם זה דומה לו לגמרי. אותו ריבונו-של-עולם שהופיע אז באתערותא דלעילא, מופיע עתה באתערותא דלתתא, וזה עוד יותר גדול, למען דעת, כי "אחד הוא אלהינו בשמים ובארץ" (פיוט אחד מי יודע). "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ובכל דבר – לך ד' הממלכה.